ב"ה

פרק ראשון

הרב יהודה אשכנזי ("מניטו"), שבת ה'

* מול נצחיות קיומו המוחלט והאינסופי של הקב"ה- הופך האדם המצומצם והחולף, לחסר משמעות.

   כמו נר הדולק באמצע היום- שאורו אינו יכול לבוא לידי ביטוי אל מול אור השמש העוצמתי.

* העולם הזה- הוא בבחינת "יום השבת", שבא לאחר ימי המעשה: לאחר שברא הקב"ה את עולמנו בשישה ימים

   הוא שובת, וכעת צריך האדם לפעול בעולם.

* ב"יום השבת" (=בעוה"ז)- צריך הקב"ה ל"צמצם" את הופעתו ו"להסתתר", כדי לאפשר לאדם לבוא לידי ביטוי.

* מהלך "יום השבת" (=ההיסטוריה של העוה"ז)- הוא למעשה מהלך של "בניין בית המקדש". כלומר, יצירת מציאות

  בה יכולים הקב"ה והאדם להיות ביחד, מבלי שהקב"ה "יגורש" מתוך האדם, ומבלי שהאדם "יאבד" בתוך המציאות

  האלוקית העוצמתית. יצירת המרחב המשותף לקב"ה ולאדם- יוצרת מציאות של "קדושה".

* בשלב הראשון, בששת ימי הבריאה- יצר הקב"ה עולם הראוי למגורי האדם.

  בשלב השני, ב"יום השביעי"- מוטל על האדם ליצור עולם הראוי ל"מגורי ה' ".

  אם כן, מהלך ההיסטוריה של העולם הזה, הוא למעשה מהלך בניין ביהמ"ק.

  כאשר ביהמ"ק יהיה בנוי- יתקיים "מפגש" בין האדם לבין הקב"ה, אשר יחשוף שהקב"ה נמצא כאן תמיד.

פרק שני

הרב יוסף חיים, משלי הבן איש חי

* בן אחד שאל את אביו: מדוע את הפסוק: "כי אׅם לבינה תקרא"- לימד אותי המלמד לקרוא בצירי במילה "אֵם"?

  והרי האב הוא מלמד בינה ודעת את בנו! מדוע בפסוק מדובר על האם?  האב ענה לבן ששאלתו אכן טובה ונכונה.

* לאחר חשיבה, השיב הבן על שאלת עצמו:

  הידיעה מי האם של הילד- היא וודאית וברורה, כיוון שהוא נולד מבטנה.

  אך הידיעה מי האב של הילד- מקורה בהבנה שכלית בלבד.

  כך הדבר גם ביחס לקבלת התורה, שניתנה בסיני לעם ישראל:

  אם מקור הידיעה על קבלת התורה, היה בהבנה שכלית, המבוססת על נבואת משה רבנו- הייתה נקראת "אב".

  אך כיוון שהידיעה אודות קבלת התורה, היא וודאית וברורה – שהרי: א) התורה ניתנה לכל עם ישראל במעמד גדול

  שהיו כולם שותפים בו וחוו אותו (ולא רק יחידים, כמו דתות אחרות), ב) את המעמד הזה העבירו במסורת דור אחרי  

  דור מאב לבן – לכן היא ראויה להיקרא בשם "אם".