פרק ב'

ב"ה                                                                     פרק שני – אני מאמין

                                                                         חשיבות לימוד האמונה

ריה"ל:

* המדרגה הגבוהה יותר היא האמונה התמימה בקב"ה, ללא חקירות שכליות, אך רק יחידי סגולה זוכים לה.

   רוב האנשים, חשופים כיום לדעות כפירה, והם נדרשים לחקירות ובירורים שכליים, כדי לאמת ולברר את אמונתם.

רבי נחמן מברסלב:

* עיקר התכלית בעולם הזה: עבודת ה' בתמימות, וקיום התורה והמצוות, ללא חקירות ובירורים שכליים-פילוסופיים.

* ע"פ הפילוסופים, עיקר התכלית בעולם: חקירה שכלית, ובירור עיון והעמקה ע"י שכלו של האדם.

   אסור ללמוד ספרי פילוסופיה, כיוון שיש שם טעויות רבות, אשר רק תלמידי חכמים גדולים יכולים להישמר מהן.

רס"ג:

* כלל האנשים מתחלקים לארבעה סוגים, ביחס לאמונתנו:

1. אדם שהגיע לאמונה האמתית, שלם איתה ושמח בה.

2. אדם שהגיע לאמונה האמתית, אך יש לו ספיקות ושאלות לגביה.

3. אדם שהגיע לאמונה כוזבת וחושב שהיא אמתית.

4. אדם שמבולבל ונבוך באמונות שונות, ואינו מוצא את דרכו.

* בזמן רס"ג, אנשים רבים מעם ישראל מבולבלים באמונתם- יש צורך לכתוב ספר שיעזור להם בבירור האמונה.

* חז"ל אמנם הדריכו להימנע מחקירות שכליות מיותרות, בעיקר בנושאים שהם מעבר להשגתנו האנושית: "בראשית

  הזמן וראשית המקום", אך אין כוונתם למנוע אותנו מ"העיון האמיתי" שעליו ציווה הקב"ה: "הלא תדעו, הלא תשמעו...".  

* אין לאדם לעזוב במהלך עיונו את מצוות התורה, כיוון שאדם עלול לטעות במהלך עיונו, וגם אם יגיע אל האמת לבסוף,

  הרי שבמשך כל זמן עיונו יהיה ללא אמונה, וגם לאחר שיגיע אל האמונה האמתית, עלול הוא להפסידה עקב טענת שווא.

* למעשה בזמננו, יש חשיבות לעיון וחקירה באמונה, משתי סיבות עיקריות:

   א) כדי לברר לעצמנו את אמונתנו.   ב) כדי שנוכל לעמוד מול טענות של אמונות אחרות.

* שאלה: אם אנו יכולים להגיע בשכלנו לבירור האמונה, מדוע שלח אלינו הקב"ה נביאים, שיודיעו לנו את רצונו,

   ולשם כך גם ישתמשו באותות ומופתים, ולא ע"י טענות והוכחות שכליות?

   תשובה: אם היינו מחכים עד שכל אחד יברר בשכלו את האמונה- היה חולף זמן רב מאוד עד שהיינו מגיעים

    לבירור שלם ומקיף. בינתיים, רבים היו עלולים לטעות, ולהגיע לאמונות אחרות, או להפסיק לברר את האמונה.

רמח"ל, הקדמה למסילת ישרים:

* דברי המוסר ב"מסילת ישרים" – הם דברים ידועים ומפורסמים, אך יש צורך לחזור עליהם שוב ושוב, כדי ליישמם.

* הרמח"ל מתאר את המציאות בתקופתו: אנשים חכמים ומשכילים, עוסקים בחוכמות רבות של העולם הזה,

  ואלה שכבר עוסקים בקודש: לומדים גמרא, הלכה, מדרשים, וכדו', ואינם לומדים מוסר בצורה משמעותית, כיוון שדברי

  המוסר נראים להם פשוטים וברורים, שאין צורך ללומדם ולהעמיק בהם.

  בפועל, מי שעוסק בלימוד מוסר – אלה רק פשוטי העם, אשר לרוב אינם מבינים את לימודם, ואינם מיישמים אותו.

* המציאות הזו, שהחכמים אינם לומדים מוסר – מביאה לכך שהאנשים שאינם חכמים הלומדים מוסר – מתנהגים                                                

   באופן לא רצוי: תעניות רבות, טבילות שלג וקרח, אמירת הרבה ווידויים מזמורים וכדו', באופן קיצוני ולא מאוזן.

* אמונה ומוסר – אינם דברים הקיימים אצל האדם בפועל, כדוגמת האכילה והשינה וכדו',

   ועליו ללמוד ולהעמיק כדי להגיע להבנה נכונה של ענייני המוסר והאמונה, וליישמם בחייו.

* "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה- אז תבין יראת ה'" (משלי). כלומר, כדי להגיע ליראת ה'- צריך האדם ללמוד

  לעיין ולחקור בשכלו בענייני המוסר והאמונה, ומתוך כך לעמול על תיקון מידותיו והיישרת דרכיו, ולהגיע ליראת ה' אמתית.

רבנו בחיי, הקדמה לחובות הלבבות:

* מצוות התורה, נחלקות לשני חלקים:

   א. חובות האברים – מצוות המוטלות על הגוף, באופן מעשי.

   ב. חובות הלבבות – מצוות המוטלות על הלב, באופן פנימי.

* חובות האברים, נחלקים לשני חלקים:

   א. מצוות שכליות – שניתן להבינן, ולהגיע אליהן בשכלנו, גם ללא ציווי התורה.

   ב. מצוות שמעיות – שלא ניתן להבינן או להגיע אליהן בשכלנו, אילולא ציווי התורה.

* דוגמאות למצוות ב"חובות הלבבות":

  אהבת ה', יראת ה', אמונה בה', אהבת הזולת, וכו'. כל אלו דברים הבאים מתוך רגש הלב של האדם.

* הוכחות לחיוב עבודת ה', גם בלב:

      א) הוכחה שיכלית: כיוון שהאדם מורכב מגוף ונפש, ברור, שכשם שיש מצוות על הגוף – כך יש מצוות על הנפש.

      [מצווה על הגוף: תפילין, צדקה, וכדו'. מצוות על הנפש: אהבת ה', לא לשנוא יהודי, וכדו'.]

      בנוסף לכך, משפיעה כוונת הלב – על איכות עשיית המצוות המעשיות.

       ב) הוכחה מהתורה: קיימים פסוקים רבים, העוסקים במצוות הלב:

       "ואהבת את ה'...", "לא תחמוד", "לא תיקום", "לא תשנא את אחיך בלבבך" וכדו'.

       ג) הוכחה מדברי חז"ל: ישנם מקורות רבים, העוסקים בחובות הלב:

       "רחמנא ליבא בעי", וכן הדרכות מוסריות רבות במסכת אבות, ועוד מקומות רבים.

     * מצוות הלבבות – חיובם תמיד בכל זמן, אך אנשים לא מודעים אליהן, ולא מקיימים אותן כראוי.

     * אדם חייב לחקור ולברר את אמונתו, כפי יכולת שכלו והבנתו.

   משל: מלך ציווה את עבדו לאסוף כספי מיסים בממלכתו. העבד אסף את הכסף, אך לא ספר אותו, אלא סמך על מה שאמרו לו.

   נמשל: ה' מצווה אותנו לחקור בשכלנו ולברר את אמונתנו, כפי יכולתנו.

          אדם שמאמין ללא בירור וחקירה, אלא סומך על מה שאומרים לו בלבד – מועל בתפקידו ובשליחותו.

* עבודת ה' בגוף שאין עימה עבודת ה' בלב- זו עבודה שאינה שלימה, וה' אינו מקבלה.

* משל: חוזה בכוכבים, חזה שיש בחצר חברו מטמון, חפר, ומצא מטיל ברזל שחור. לאחר ששטפו ומירקו – גילה שזהו מטיל

          כסף טהור. ואז ציווה בעה"ב לנקות כך את יתר מטילי הברזל שבחצרו.

 נמשל: רבנו בחיי, מעיד על עצמו שבירר וחקר את מושגי האמונה, כדי שיצאו ברורים וטהורים.

          וכך צריך כל אדם לעשות עם מושגי האמונה שלו, ולבררם ולזככם.

הראי"ה קוק, מאמר הדור:

* בדורות קודמים, כאשר הדור היה רדוד יותר- כח המחשבה כמעט ולא השפיע עליו.

  אולם, כאשר הדור מתעלה ומתרומם, ומוכשר יותר למוסר וליושר- כח המחשבה פועל עליו הרבה יותר.

* הדור שלנו, הוא דור שיש לו רצון פנימי עז להתחבר לתורה ולמצוות, באופן פנימי ומשמעותי, ולא רק לקיים מצוות בדרך

   "מצוות אנשים מלומדה", מתוך הרגל ושיגרה. הדור שלנו, מסוגל להבין את התורה ואת החיבור אליה באופן הרבה יותר

   משמעותי מאשר בדורות קודמים.

* יש כעת מהלך של עלייה גדולה מאוד מבחינה נפשית רוחנית לדור שלנו, לעומת דורות קודמים. גדולי התורה בדור זה הם

   קטנים יותר מבדורות קודמים , אך המון העם גדול יותר מאשר בדורות קודמים.

* העליה של הדור, מביאה גם לכך, שהתשובות המתקבלות מהדור הקודם [הורים ומורים]- אינן מספקות אותו. ולכן, עקב 

  עליה פנימית זו של המון העם- נוצרה גם ירידה מעשית, כיוון שמושגי התורה והמצוות מוסברים בשפה נמוכה, והדור- אינו

  מוכן לקבלם כך.

* בנוסף, כל שיקולי עבודת ה' מיראה ופחד- אינם מצליחים להפחידו, כיוון שלאחר כל תלאות הגלות הקשות והנוראות- הוא

  כבר מחושל מפני פחדים אלו.

* הדור שלנו הוא דור גדול, המוכשר לשוב בתשובה שלימה מתוך אהבת ה', ולכן יש צורך להסביר לו את כל ענייני התורה

   והמצוות, בשפה גבוהה ואידיאלית- מצד אחד, ומובנת ובהירה- מאידך.

   וכאשר ידברו אל דורנו בשפה הנכונה- יבחר לחיות את חיי התורה כראוי.

מהי אמונה ?

ר"י אלבו: 

  האמונה צריכה להיות מבוררת ומאומתת אצל האדם, באופן כזה, שלא יהיה ניתן לסתור ולערער אותה בשום אופן.

רש"ז מלאדי: 

   "אמונה"- מלשון "אימון" והרגל. אדם צריך לאמן ולהרגיל את עצמו לראות את מימד הקודש האלוקי בכל דבר שהוא נפגש

    איתו: אנשים, נוף, יצירה וחכמה אנושית וכו'. 

רש"ב מליובוויטש: 

* כאשר אומן יוצר כלי- הוא אינו מחדש משהו במהות, אלא רק חידוש טכני בלבד, מתוך חומר גלם קיים (יצירת 'יש מ'יש').

  לכן, כאשר עוזב האומן את הכלי- הכלי ממשיך להתקיים, כיוון שאינו תלוי ביוצרו.

  אך, כאשר הקב"ה ברא את העולם, הוא ברא אותו "יש מאין", ולא מתוך חומר גלם קיים, ולכן, מכיוון שהחידוש של הקב"ה

 ביצירת העולם הוא חידוש מהותי, כל זמן שהקב"ה ממשיך לחדש את קיום העולם- העולם מתקיים,

 אך אם חלילה יפסיק הקב"ה את חידוש העולם- יתבטל ויפסיק להתקיים.

* כשם שהדבר קיים בכלל העולם- כך הוא קיים בכל אדם ובכל אדם נברא באופן פרטי.

  כל רגע שהאדם/הנברא קיים בעולם- זה מפני שדבר ה'/הניצוץ האלוקי מחיה אותו.

הרמב"ם, יג' עיקרי האמונה:

1. להאמין במציאות הקב"ה: הוא נמצא [קיים], וסיבת קיומם של כל הנבראים. לא ניתן לשלול את מציאותו.

2. להאמין בייחוד הקב"ה: הוא אחד, במובן של אחדות.

    ולא כמו גוף שמורכב מחלקים נפרדים רבים, אלא אחדות גמורה שאין כמותה כלל.

3. להאמין שאין לו גוף: לקב"ה אין גוף, ולא דמות הגוף.

4. להאמין שהקב"ה הוא קדמון בעולם, ואין נמצא שקדם לו.

5. להאמין שראוי לעבוד רק את הקב"ה:

    כל המלכים, הכוכבים והמזלות – הם משרתים של הקב"ה. ללא יכולת בחירה והחלטה. ולכן ראוי לעבוד רק את השי"ת.

6. להאמין במציאות כח הנבואה:

    בעם ישראל ישנם אנשים, טהורים מצד מידות נפשם, ושלמים בשכלם, ויכולים להידבק בהקב"ה, ולקבל נבואה.

7. להאמין שנבואת משה רבנו ע"ה היא השלמה ביותר:

    משה רבנו- הוא אבי כל הנביאים, והגיע למעלה רוחנית שלימה, בכך שביטל לגמרי את כוחותיו החומריים/התאוותנים.

    ישנם כמה עניינים בהם נבדל משה מיתר הנביאים:

    א) ה' דיבר איתו ישירות - "פנים אל פנים", בלי אמצעי מקשר ומתווך [מלאך וכדו'].

    ב) ה' דיבר איתו, כשהוא ער, ובאמצע היום, ולא בחלום וכדו'.

    ג) כאשר ה' דיבר איתו, לא נחלשו כוחותיו הגשמיים/פיזיים כלל, אלא נשאר במלוא כוחו.

    ד) משה יכל ליזום קשר נבואי, בפניה אל ה', בניגוד ליתר הנביאים, שהיו צריכים שה' יפנה אליהם, כדי שיוכלו להינבא.

8. להאמין שהתורה היא מן השמים:

    משרע"ה הוא שליחו של הקב"ה לכתוב את התורה, ולהביאה אלינו, וכן להודיענו את כל פרטי הדינים [סוכה, תפילין וכדו'].

9. אסור להוסיף או לגרוע מהתורה שבכתב או שבע"פ.

10. להאמין שהקב"ה יודע את מעשי בני האדם בכל עת.

11. להאמין שהקב"ה נותן שכר לצדיקים, ונותן עונש לרשעים.

12. להאמין בביאת המשיח במהרה, ולא לנסות לחשב זמן בואו. להאמין שיגדל כבודו מכל המלכים שלפניו, ולהתפלל לבואו.

13. להאמין בתחיית המתים.

* כאשר אדם מאמין בכל יג' העיקרים- הרי הוא חלק מכלל ישראל, ואפילו אם חטא בגלל תאוות- יש לו חלק לעולם הבא.

   אך אם כופר באחד מ-יג' עיקרים אלו- נקרא "אפיקורוס", יצא מן הכלל וכפר בעיקר.

החזון איש, אמונה וביטחון:

* כאשר האדם הוא: 1. בעל נפש עדינה.  2. נמצא במצב של שקט מסביב.  3. חופשי מתאוות.

  במצב כזה, כאשר הוא מתבונן בעולם ורואה כמה הוא מושלם- אז הוא רוצה להעמיק ולהבין את משמעות החיים.

* ישנה טעות נפוצה בהבנת המושג "ביטחון": כאשר יש מצב, בו ייתכנו שתי אפשרויות היכולות לקרות לאדם, אחת טובה,

  והשנייה לא, אנשים חושבים שצריך לבטוח בה' שתתרחש האפשרות הטובה (לדעתם), ואין זה נכון. מכיוון שרק נביא יכול

  לדעת בוודאות מה יקרה בעתיד.

* הבנה נכונה של המושג "ביטחון": כאשר יש לאדם צרה / התמודדות: 1. צריך לדעת שהכול מה', גם הטוב וגם הרע.

                                                                                                2. צריך לדעת שהקב"ה יכול לחלצו מהצרה.

* האמונה- היא "ההלכה" [- העיקרון], והביטחון- הוא "המעשה" [- היישום]. כלומר, האמונה- היא המבט הכולל על המציאות,

  והידיעה שהכל מאת הקב"ה. הביטחון- הוא היחס הנקודתי, למצב מסוים בחיי האדם, כאשר הוא בוטח בקב"ה שהכל ממנו,

  ובידו לחלצו מצרתו.

* למעשה, שעת צרה- היא שעת המבחן האמתי לביטחונו של האדם בקב"ה: האם הוא רק "משגר בפיו ובשפתיו את הביטחון",

  אך בפועל עושה רק מאמצים גשמיים, כדי להיחלץ מהצרה, או שהוא מבין שעיקר מאמצו צריך להיות רוחני, וישקיע כוחותיו

  בתשובה תפילה וצדקה [עם השתדלות מעשית נדרשת].

כיצד מגיעים לאמונה ?

תלמוד בבלי, נידה ל' ע"ב:

  כאשר תינוק נמצא בבטן אימו, הוא סופג את הטהרה והקדושה שבנשמתו, ומחובר באופן מהותי אל האמונה ואל התורה.

  כאשר התינוק נולד – הוא "שוכח" את הדברים שלמד. לכאורה, חבל על ההשקעה !

  אך, למעשה הדברים חקוקים בתוך האדם, וכעת עליו לעמול, ולגלותם ולבנותם באישיותו בפועל.

מדרש הגדול, בראשית:

  אברהם אבינו מחפש את האמת. הוא "מצטער" ומתאמץ הרבה בכך, כיון שהוא מבין שכל כוחות הטבע, אינם עצמאיים,

  אלא מנוהלים ע"י מנהיג אחד. כאן, אנו רואים אמונה שבאה מתוך חיפוש וחקירה אחר האמת.

הרב דסלר, מדרגות בלימוד אמונה:

* ישנה מצוות עשה מהתורה לעסוק באמונה בקביעות, שכתוב: "אנוכי ה' אלוקיך", וישנן 5 דרכים להגיע כך:

  1) דרך חיצונית: ע"י הרגל, שאדם מרגיל את עצמו לומר מילים, ולעשות מעשים, הקשורים באמונה בה' ובקיום מצוותיו.

       אע"פ שאינו מתכוון, וזהו חסרון, אך הוא מודה ומשנן לעצמו, בכך שקיים עולם ערכים של קדושה, שהוא מחויב אליהם.

  2) דרך התבוננות: א] כאשר אדם מתבונן בפלאי הבריאה והטבע, ורואה איך הקב"ה מסדר בחכמה רבה את הכל- מביא אותו

                                לאמונה בה'.

 ב] כאשר אדם מתבונן על עצמו, ורואה בעולם הפנימי שלו כוחות של טוב ושל רע, ומבין שמטרת כוחות

     אלה בקרבו- לקדם אותו מבחינה רוחנית, ע"י התמודדות עם יצר הרע. מתוך כך- מכיר את הקב"ה.

והגדר השלישי – לעסוק בקדושה לא רק בדרך פרישות, אלא בדרך דבקות בתורה בהתלהבות.

   3) דרך הקדושה: כדי להגיע אל הקדושה, קיימים 3 גדרים:

     א] מידת האמת: כאשר אדם מחנך את עצמו להיות נאמן לאמת, ואינו חי בשקר ובדמיונות- מתקרב ע"י כך אל הקדושה.

     ב] שבירת היצר: כאשר אדם מתרחק מתאוות גשמיות, מסלק את הרע מלבו, ובכך מתקרב אל הקדושה.

     ג] עסק בתורה בהתלהבות: כאשר אדם נהנה ומתלהב מלימוד התורה וקיום מצוותיה, ועושה את הדברים בשמחה,

        ולא מתוך הרגל- בכך הוא מתקרב אל הקדושה "שכן אור התורה הוא המפתח הגדול לאמונה".

   4) דרך הביטחון: אדם בוטח בקב"ה, ויודע שיכול לתת לו את צורכו בכל עת, וכך אמונתו מתחזקת ומתבהרת.

   5) דרך התעסקות התמידית בדבקות בקב"ה:  כאשר אדם משתדל לקיים את הכתוב:"שויתי ה' לנגדי תמיד", ובכל דבר שהוא

       עושה- משתדל להיות קשור אל הקב"ה.

   *כדי שאדם יבין את מהות האמונה. עליו להיפגש איתה, לרכוש אותה ולחוות אותה, ורק לאחר מכן לפתחה גם בשכלו.

     אחרת לא ניתן להסביר לו באמת את מהות האמונה.

אמונה ומימוש עצמי

הראי"ה קוק, מוסר הקודש:

* אדם מגלה את ה"אני" [האמת הפנימית האלוקית] שלו, ככל שהוא חי יותר בקדושה ובאופן אמיתי, ללא חיקוי של האחר.

  אדם הראשון, חטא בכך שהתנכר לעצמיותו, והלך אחרי עצתו של הנחש.

  כך חטאו גם הארץ והירח, כאשר התנכרו לעצמיותם, וכך גם חטא עם ישראל, כאשר התנכר לעצמיותו, ועבד עבודת אלילים.

* ישנם מורים המלמדים דברים חיצוניים, שאינם נוגעים לעצמיותו הפנימית של האדם.

  במקום לעסוק ב"אני", באופי הפנימי, ביכולות ובכישרונות הייחודיים של האדם, עוסקים בצדדים חיצוניים יותר.

* אובדן הזהות העצמית- פוגעת גם בתחום הרוחני [בין אדם למקום], וגם בתחום האנושי-חברתי [בין אדם לחברו]:

   "וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֲנִי- אֵין הוּא, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁאֵין אַתָּה".

הראי"ה קוק, אורות התורה:

* לכל אדם מישראל, יש את התחום שמתאים לו בלימוד התורה [הלכה, אגדה, גמרא, אמונה, וכו'].

   לעיתים, חוסר נאמנות לתכונה העצמית של האדם, גורמת לעזיבת התורה. כיוון שעלול להביא לתחושת ניכור אל התורה.

   אם אדם לומד בתורה, את התחום המתאים לנשמתו [=אגדה/הלכה]-  אז הוא שמח בכך.

הרב שמעון שקופ, שערי יושר:

* הגדרת ה"אני" של האדם, קיימת בכמה מדרגות:

1) רק הגוף, 2) גם הנפש, 3) גם בני המשפחה, 4) גם עם ישראל כולו. 5) גם כל העולם כולו.

* ככל שאדם יותר מוסרי וטהור- הגדרת ה"אני" שלו יותר רחבה.

* אין אצלנו התנגשות בין הערך האמיתי של אהבת עצמו, לבין הערך של אהבת הזולת.

* כוונת הלל באמרו: "אם אין אני לי- מי לי, וכשאני לעצמי- מה אני": אדם אכן צריך לדאוג לעצמו. אך יחד עם זאת להבין שאם  

   ייעודו של "אני" הוא רק "לעצמי", אז "מה אני"= אין באמת כל ערך ל"אני" כזה, שמרוכז רק בעצמו, ללא יחס לזולת. 

* צריך האדם להבין את מעלת הבריאה כולה, ומתוך כך להבין שהערך הפרטי שלו הוא גדול מאוד, כיוון שהוא איבר בתוך

   הגוף הכללי הגדול הזה. כמו בורג קטן: לכשעצמו- אין לו כ"כ משמעות, אך כשהוא בתוך מכונה גדולה (לדוגמא: מטוס)- הוא

   מקבל חשיבות כפולה ומכופלת, מתוקף חשיבות המכונה.

ריה"ל, כוזרי:

* תפילה בציבור עדיפה על פני תפילה ביחיד, משתי סיבות עיקריות:

  1) בתפילת יחיד- אדם עלול לבקש דבר שיפגע באדם אחר, לעומת תפילת הציבור- המכוונת לתועלת כולם.

  2) בתפילת יחיד- אדם עלול להתפלל לא בכוונה שלימה, לעומת תפילת הציבור- בה כל אחד משלים תפילת חברו.

* משל הגשם: כאשר יש ציבור שרובו צדיק- הוא זכאי שירדו לו גשמי ברכה. גשם זה יכול להועיל גם ליחידים שאינם צדיקים

  הגרים שם, מתוך שייכותם אל הכלל.

* משל שמירת העיר: אדם שירצה לשמור על ביתו:

   אם ישקיע בשמירה לבדו- הוצאותיו יהיו רבות, ובטחונו יהיה מועט.

   אם ישקיע בשמירה עם כלל תושבי העיר- הוצאותיו יהיו מועטות, ובטחונו יהיה מרובה.  

* כאשר אדם מבין את הקשר שלו אל הכלל- יש לו מוטיבציה ורצון לתרום, ואף למסור את נפשו בעד הכלל, כמו איבר אחד 

  ביחס לגוף כולו.

הרב סולובייצ'יק, איש האמונה:

* בשלב הראשון, מנסה איוב להבין את משמעות הייסורים הבאים עליו. אומר לו הקב"ה: אינך יכול להבין בדיוק את מטרת

  הייסורים בעוה"ז, כשם שאינך יכול להבין את אופן ניהול הבריאה כולה על ידי.

  בשלב השני, כשאיוב מודה בכך שאינו מסוגל להבין את השגחת ה' בעולם, אומר לו הקב"ה: גם אם אינך מבין את מטרתם

  המדויקת של הייסורים בעולם, עדיין אתה יכול להבין שיסוד עניין הייסורים- בא כדי לרומם את האדם, לדרגות רוחניות

  ונפשיות חדשות, שלא היה מגיע אליהן אילולי עמד בפני קשיים ואתגרים אלה.

* אומר הקב"ה לאיוב: אומנם נתת כסף לעניים, אך אלו היו מעשי חסד טכניים ו"קרים", ולא קנית בנפשך את מידת החסד.

   חסרו אצלך שני תחומים עיקריים:1) מעורבות עם הציבור וסבלו.  2) מעורבות עם היחיד וסבלו.

  אתה צריך לחוש בנפשך, את הקשר לזולת, ומתוך כך להרגיש את כאבו וסבלו, זהו פירושה של מידת החסד.

* דרך התפילה שנהג בה איוב- הייתה פרטית, לטובתו האישית ולטובת בני משפחתו,

   ואילו דרך התפילה הראויה, היא כללית, בלשון רבים, בעד היחיד הסובל, ובעד הכלל הסובל.

   על האדם לחוש עצמו קשור אל הכלל, ולבקש את טובתו.

* כאשר איוב מבין זאת, מתפלל על חבריו, ונוהג במידת החסד בעד הזולת- אז מתברר שאיוב למד את המסר הנדרש, והוא

  כעת מחובר אל הכלל באופן אמיתי ועמוק, ולכן ייסוריו באים לקיצם. "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו".

אמונה בעם ישראל

ריה"ל – כוזרי:

* מלך הכוזרים השתדל לעבוד את הא-לוה, על פי דת הכוזרים.

  אך בכל לילה נגלה אליו מלאך בחלום, ואומר לו: "כוונתך- רצויה, אך מעשך- אינו רצוי".

  מהתגלות זו בחלום מסיק מלך כוזר, שיש אמת בעולם, והוא מתחיל לחפש אחריה.

  תחילה מלך כוזר, מזמן אליו חכם פילוסוף, אח"כ חכם נוצרי, אחריו חכם מוסלמי, ורק לבסוף- פונה לחכם יהודי.

* יסודות השקפת הפילוסוף:

- האלוה מרומם מעל כל רגש ורצון, מכיוון שרצון - מבטא חסרון בדבר מה, והרי לא יתכן שיחסר דבר מה לאלוה.

- האלוה מרומם מעל ידיעת הפרטים, המשתנים בכל רגע. לכן ממילא, אינו יודע מה כל אדם עושה/מרגיש/חושב, בכל רגע.

- האלוה לא ברא את האדם מתוך כוונה מסוימת, אלא העולם קדמון [תמיד היה קיים], וכל אדם נולד מאביו ואימו שקדמו לו.

- אין דרך מסוימת, שבה צריך לעבוד את האלוה. כל אדם יכול להמציא לו דת ודרך עבודה, כפי רצונו.

  מה שחשוב הוא זיכוך הלב וטהרתו, ואז אדם יכול להגיע למדרגות עליונות.

* מלך כוזר דוחה את דברי הפילוסוף, ואומר לו:

  דבריך יפים, אך אינם מתאימים למה שאני מחפש, כיוון שאני יודע שיש מעשה שהוא רצוי באמת. וזאת משתי סיבות:

  1. אני הגעתי לזיכוך הלב, ועבדתי את הא-לוה בדרך מסוימת, ובכל זאת בחלום נאמר לי, שדרך עבודתי – אינה רצויה.

  2. אנו רואים כיצד מצד אחד- גם הנוצרים וגם המוסלמים מזככים את ליבם, ועובדים את הא-לוה כל אחד בדרכו.

      ועל פי דבריך- התנהגות שניהם ראויה ונכונה. אולם מצד שני- הם נלחמים זה בזה.

      והרי לא יתכן ששתי דרכים אלו צודקות וראויות, כיוון שהן סותרות זו את זו.

      לכן, אני מבין שיש אמת, ויש דרך עבודה הרצויה באמת, ולא די בזיכוך הלב ובהמצאת דרך עבודה כלשהיא.

* לאחר דחיית דברי הפילוסוף, פונה מלך כוזר אל אחד מחכמי הנוצרים.

* עקרונות ההשקפה הנוצרית:

- האל הוא קדמון לכל דבר, והוא ברא את כל הנבראים בעולם בשישה ימים.

- הוא משגיח על כל הנבראים, ויש לו רגשות של כעס/רחמים וכדו'.

- הבורא היה קשור לעם ישראל, והתגלה לנביאים. ואנו מאמינים בכל הכתוב בתנ"ך.

- בהמשך הדורות, נתגשם האל בעובר בבטנה של בתולה מישראל, ונולד כאנושי בנגלה, אך היה אלוהי בנסתר.

  ולמעשה, הוא גם האב, גם הבן, וגם רוח הקודש ["השילוש"].

- לאחר שעם ישראל לא האמין ב'משיח' הזה, וגרמו לצליבתו של אותו האיש/האל- התעורר כעס האל עליהם והענישם.

  מאז, כל מי שמאמין בדת הנוצרית- הוא "ישראל האמיתי", עם ישראל "ההיסטורי"- נעזב, ואינו עוד "העם הנבחר".

* דחיית מלך כוזר את דברי החכם הנוצרי:

  אומר מלך כוזר: דבריך אינם הגיוניים בעליל [האל התגשם והפך לאדם].

  אך, איני מאשים אותך, כיוון שראית דברים בעיניך, או שגדלת עליהם מילדותך, והאמונה שלך בהם חזקה.

  אולם אני איני מחויב לדברים אלה, שאינם הגיוניים, ולא הורגלתי להאמין בהם.

* לאחר דחיית דברי החכם הנוצרי, פונה מלך כוזר אל אחד מחכמי המוסלמים.

* יסודות השקפת האיסלאם:

- יש אל אחד בעולם שברא את כל הנבראים.

- האל מרומם מעל כל הגשמה.

- הקוראן הוא ספר מופלא, שיש חכמה אינסופית בכל אחד מפסוקיו, ורק האל יכול לכתבו.

- הנביא מוחמד הוא הנביא האחרון, אשר מבטל את כל הנבואות והתורות שקדמו לו, וכולם חייבים לקבל את נבואתו ודתו.

- שכר המאמין באיסלאם: שכר גשמי בגן עדן. עונש לכופר באיסלאם: עונש גשמי בגיהנום.

* מלך כוזר דוחה את דברי החכם המוסלמי, ואומר לו:

1) אין זה הגיוני שהאל שהוא מרומם מעל הכל, והוא אינסופי, יתחבר וידבר עם בשר ודם, שהוא מוגבל ומצומצם.

2) אין זה הגיוני, שכאשר האל כותב ספר דת לכל באי עולם, הוא יכתוב אותו דווקא בערבית...

3) לא ניתן לקבל את נבואת מוחמד, המבוססת על חלומות ונבואות של אדם בודד.

* לאחר דחיית דברי הפילוסוף, הנוצרי, והמוסלמי- מגיע מלך כוזר למסקנה כי עליו לפנות אל היהודים, שעליהם מתבססות

  דתות הנצרות והאיסלאם, והוא מזמין אליו חכם יהודי, המכונה 'חבר' [=תלמיד חכם].

* עיקרי האמונה היהודית ע"פ דברי ה'חבר' - החכם היהודי:

- הא-ל הוא אלוקי אברהם יצחק ויעקב.

- הוא הוציא את עם ישראל ממצרים בניסים גדולים.

- הוא העביר את עם ישראל בים סוף.

- הוא שלח אל עם ישראל את משה ואת כל הנביאים.

* תגובת מלך כוזר על דברי ה'חבר':

  רואים שאכן חכמת עם ישראל התמעטה בגלותם, כיון שלא הגיוני לפתוח כעיקרי האמונה, בדברים ובסיפורים שאתה מספר.

  היה ראוי שתאמר שאתה מאמין באלוה שהוא בורא העולם, המשגיח על הנבראים וכדו', ולא לספר סיפורים מהעבר.

* תשובת החבר:

  כך מתאר משה את הא-ל, כאשר הוא בא אל פרעה: "אלוקי העברים".

  וכך הא-ל מכנה את עצמו במתן תורה: "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"

  א"כ, הא-ל לא מכונה: "בורא עולם", "יוצר שמים וארץ" וכו'. אנו מתייחסים כך לקב"ה, כיוון שהוא קשור אלינו, בקשר של חיים.

* שואל המלך: אם כן אמונתכם- מחייבת רק אתכם בלבד.

* תגובת החבר: אכן אמונתנו מחייבת רק אותנו, משני טעמים:

  1) מכיוון שהקב"ה הוציא אותנו ממצרים.

  2) מכיוון שיש לנו סגולה מיוחדת – העם הנבחר.

* אומר המלך: אין זה הגיוני שיהיה עם נבחר/עם סגולה.

* עונה החבר: יש בעולם 5 מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, ישראל. 

  מדרגת עם ישראל באה לידי ביטוי בשיא, במשה רבנו שידע בנבואה את העבר ואת העתיד.

  עלה לשמיים, לא אכל ולא שתה 40 יום, ועוד דברים נפלאים, המבטאים את הייחודיות של עם ישראל.

* שואל המלך: כיצד קמה הדת היהודית? האם על ידי שכנוע של ציבור גדול, או בכוח החרב והמלחמה?

* עונה החבר: הדת שלנו לא נוצרה ככל הדתות.

 דת רגילה מתהווה ונבנית במשך זמן מסויים, לעומת זאת הדת שלנו- נוצרה בבת אחת.

* אומר המלך: אין זה הגיוני שדת תיווצר בבת אחת.

* משיב החבר: בתולדות עם ישראל רואים איך התהוותה הדת שלנו: בתחילה, שבטי ישראל שהיו במצרים, והיו מיוחסים

 ישירות לאבותינו, לא התבוללו ונשארו כולם בארץ מצרים, היו נתונים בשעבוד גדול וקשה לפרעה, ולא היה נראה שום סיכוי

 שיוכלו לצאת ממצרים בדרך הטבע. ואז עשה להם הקב"ה ניסים גדולים, והוציאם מעבדות לחירות, בקע את ים סוף לפניהם,

   וטיבע אויביהם בתוכו.

* אומר המלך: אדם שעובר חוויות ואירועים כאלה- ברור שיאמין. כיוון שלא מדובר על חלומות נבואות ודמיונות אלא על דברים 

 שקרו בפועל בחיים שלו: יציאה לחירות, הצלה ממוות, מות האויבים, קבלת שללם- כל אלו הם דברים מעשיים ומוחשיים 

 שאדם שעבר אותם מאמין בהם בבירור.

* אומר החבר: כאשר עם ישראל הלכו במדבר, הם קבלו מן מהשמיים, יום יום, מלבד ביום השבת, במשך 40 שנה.

* אומר המלך: אכן זהו נס גדול, המצטרף לקודמים. ובנוסף, ניתן ללמוד ממנו על קדושת יום השבת.

* אומר החבר: ישנם עוד שני מקורות המחזקים את עניין קדושת השבת:

  1. העולם נברא בשישה ימים, ובשביעי נח הקב"ה ממלאכת היצירה.

  2. במעמד הר סיני, כאשר שמעו את 10 הדברות, שמעו בתוכם את: "זכור את יום השבת לקדשו".

* מעמד הר סיני [המשך לתשובתו הקודמת של החבר]:

  לאחר כל הניסים והמופתים שעבר עם ישראל, עדיין נשאר ספק בליבם: האם יתכן שהא-ל, שהוא רוחני ומרומם מעל העוה"ז-  

  יתחבר וידבר עם בשר ודם גשמי. והקב"ה רצה להסיר ספק זה מליבם, ולכן ציווה עליהם משה להתקדש ולהיטהר במשך 3

  ימים, שלאחריהם נגלה אליהם הקב"ה על הר סיני, בקולות וברקים, ואש שהקיפה את כל ההר, למשך 40 יום לאחר מתן

  תורה (הזמן שמשה שהה בשמים).

רמב"ם, איגרת תימן:

* חשוב מאוד לזכור את מעמד הר סיני, כיסוד עיקרי ומשמעותי באמונתנו, ועליו צריך לחנך את הדורות הבאים.

הייחוד במעמד הר סיני : אומה שלימה, שומעת את דיבורו של הקב"ה, ורואה את כבודו.

מטרת מעמד הר סיני: כדי שיוכל עם ישראל להחזיק מעמד בכל הגלויות וכל הגזירות, מבלי שתיחלש אמונתנו החזקה בקב"ה.

כפי שאומר הפסוק: "כי לבעבור נסות אתכם בא הא-לוקים ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".  

הראי"ה קוק, למהלך האידאות בישראל:

* עוד בזמן אברהם אבינו, הציב הקב''ה את היעד הגדול של יצירת עם מוסרי, קדוש וטהור, אשר יאיר לעולם כולו, ויחלץ אותו

  מצרותיו הרוחניות והחומריות.

* כדי להגשים את היעוד הזה והשאיפה הזו- צריך שהעם הזה יהיה בעל מדינה עצמאית וריבונית.

   מדינה זו, צריכה להיות מתוקנת בכל תיקוני התרבות האנושית, כאשר האור האלוקי הוא המחיה אותה ונותן לה כוח.

* הצורך בעם ובמדינה דווקא, הוא כדי לברר בעולם, שלא רק יחידים ונזירים יכולים להיות אנשי קודש, אלא גם עם שלם המכיל 

   את כל גווני האוכלוסייה, וחי במדינה ריבונית- יכול לחיות במוסריות וקדושה.

הראי"ה קוק, אגרות הראי''ה, איגרת תקנה':

* שואל הרידב''ז את הרב קוק: כיצד אתה מקרב גם את "פושעי ישראל", (שאינם מקיימים תורה ומצוות), והרי יש ברכה

  מיוחדת בתפילת 18 , כנגד ה"מינים והמלשינים" ?

* עונה הרב קוק: ישנם שני יסודות הקיימים בקדושת ישראל:  

1. הסגולה הפנימית – הנשמה האלוקית הקדושה , שנמצאת אצל כל יהודי באשר הוא, ולא ניתן למוחקה או לפגוע בה.

2. הבחירה האישית של יהודי, מה לבצע באופן מעשי בתחום התורה והמצוות.

* היסוד של הסגולה הוא הרבה יותר משמעותי וגדול מהיסוד של הבחירה.

  אך, כדי שהסגולה תתגלה בפועל, צריך האדם לבחור נכון באופן מעשי בתורה ובמצוות.

* בדורנו, דור הגאולה, בא לידי ביטוי יותר היסוד של הסגולה.

  "זוכר חסדי אבות - ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה"- כלומר: הקב"ה מתבונן בסגולה – בברית האבות, וכך מביא

  את הגאולה, ולא בגלל הבחירה בטוב.

* בתיקון ברכת "למינים ולמלשינים", חיפש רבן גמליאל אדם נקי מכל שמץ של שנאה שיתקן אותה.

  ולכן בחר בשמואל הקטן, שידע לכוון בברכה רק כנגד אלה שאינם בכלל ישראל (שונאים את ישראל ופועלים נגדם).

* בדורנו, קיימים אנשים רבים, שאינם מקיימים תומ"צ, אך מאיר בהם אור סגולת ישראל, ומכוחה הם פועלים במסירות למען

  עם ישראל וארץ ישראל.

* ישנם שני סוגי אנשים / תלמידי חכמים:

 1) אנשים/ת"ח שאין להם כישרון ויכולת להתבונן פנימה, ולחלק בין הסגולה הנשמתית לבין הבחירה המעשית.

 2) ת"ח שיש להם את הכישרון להעמיק ולחלק בין הסגולה לבחירה.

* אם אדם שאין לו את הכישרון הזה, יבוא לקרב "רחוקים" – הוא עלול ללמוד ממעשיהם השליליים.

  ולכן הקב"ה נוטע בו הרגשה של שנאה וריחוק כלפי אנשים אלו.

  אך, אם ת"ח ששקוע באהבת השי"ת, יבוא לקרב "רחוקים" – הוא מסוגל להתבונן פנימה בסגולה הנשמתית שלהם,

  וכך יקרבם לתורה, ע"י שמעודד את הכוח החיובי והטוב שקיים בהם.

* אופן ההשפעה של ת"ח בעלי כשרון העמקה, על אנשים "רחוקים", בא לידי ביטוי בשלוש דרכים עיקריות:

 1) האדם "הרחוק" – מתקן את מעשיו, מידותיו, ודעותיו [חוזר בתשובה בפועל] בטווח הזמן הקרוב.

 2) האדם "הרחוק" – קולט אל תוכו גרעין מהאמונה, ובשלב מאוחר יותר של חייו – חוזר בתשובה.

 3) האדם "הרחוק" – סופג אל תוכו גרעין מהאמונה, והדבר בא לידי ביטוי בבניו אחריו, שחוזרים בתשובה.

* דוד המלך ע"ה אומר: "הלא משנאיך ה' אשנא", ופסוק זה מתייחס למינים, שאבדו את סגולת ישראל לגמרי.

 אך, בדור שלנו, ב"עקבתא דמשיחא"- מעיד הזוהר הקדוש, שהוא: "טוב מלגיו וביש מלבר" [=טוב מבפנים, ומקולקל מבחוץ].

* חז"ל המשילו את דורו של המשיח לחמור, ואמרו עליו: "עני ורוכב על חמור".

 בחמור יש שני דברים סותרים: 1) יש לו 2 סימני טומאה חיצוניים (יותר מחזיר וגמל).

                                           2) יש לו קדושה פנימית גדולה מאוד, שבאה לידי ביטוי בקדושת "פטר חמור".

  וכך הנשמות בדור "עקבתא דמשיחא" – הן נראות מקולקלות כלפי חוץ, אך הן טובות מאוד בפנימיותן.

* על כך אמר רב יוסף, שהוא מוכן לחיות בדור המשיח, ו'לשבת בצל גללי חמורו': "...דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה".

  כלומר, מוכן להתמודד עם המחשכים החיצוניים, ולהתבונן לעומק פנימיות נשמתם של בני דור הגאולה, שהיא קדושה ונפלאה.