פרק ד'

ב"ה

פרק רביעי - אמונה בשעת משבר  

מבוא: 

* כאשר אדם נפגש בחייו במאורעות קשים, עולה השאלה: "כיצד הקב"ה מאפשר מציאות כזו?"

   האם אפשר לשאול שאלות מהסוג הזה ? האם ניתן להתמודד עם מציאות זו בדרך אמונית ?

* אנו פוגשים מס' מקומות בתנ''ך, בהם יש התמודדויות אמוניות כאלו:

1. אברהם אבינו, אומר לקב"ה לפני הפיכת סדום ועמורה: "האף תספה צדיק עם רשע?", "השופט לא יעשה משפט?".

2. איוב מתמודד עם ייסוריו, ותגובתו: "גם את הטוב נקבל מאת האלוקים ואת הרע לא נקבל? בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו".

  רואים במקרים אלו שניתן לשאול כדי לנסות להבין. אך מאידך, לא להגיע למצב של חירוף וגידוף חלילה, כלפי הקב"ה.

פירוש האברבאנל:

* ביחס לפסוק: "וירא יעקב מאוד ויצר לו", שנאמר על יעקב אבינו, טרם פגישתו עם עשיו אחיו מסביר האברבאנל:

  יעקב אבינו אכן ירא ופחד מפני עשיו, וגבורתו הייתה בכך שבכוח אמונתו בקב"ה התגבר על פחדו.

  גיבור אמיתי: מרגיש את הפחד, אך גובר עליו בשכלו, למען מטרה נעלה של הצלת הכלל וכדו'.

  נדיב אמיתי: מרגיש את אהבת הממון אך גובר עלייה בשכלו, למען מטרה נעלה של עשיית חסד וכדו'.

הרב ברקוביץ':

* אדם מאמין- רואה בכל דבר שקורה את יד ה'. ולכן אדם מאמין שנתקל במציאות שאינה צודקת לפי הבנתו-

     ינסה לשאול ולברר, כיון שהוא מאמין שהקב"ה צדיק ומעשיו צודקים (כדוגמת אברהם אבינו).

* איוב שנתקל במציאות של עוול, ע"פ הבנתו- אינו מוכן לקבל את דברי רעיו שמנסים להצדיק את העוול.

  דווקא בגלל אמונתו של איוב בקב"ה כאלוקים בעל צדק מוחלט, הוא מתעקש לנסות להבין את הצדק במציאות הקיימת.

* בשואת יהודי אירופה הנוראה, ניספו מיליוני יהודים שלא קיבלו התגלות ותשובה אלוקית, כמו שקיבל איוב.

  היו מהם שהגיבו במרד ובכפירה, והיו מהם שהגיבו באמונה שלימה ונחושה.

* הדור שבא לאחר השואה האיומה, צריך לחיות בצילה, מתוך אמונה עמוקה בקב"ה , ולמצוא את הדרך שמציאות זו

  לא תסתור את אמונתו.

מלבי"ם:

* עמי קדם האליליים האמינו במציאותם של שני אלים: אל טוב ואל רע.

  הם היו פוחדים מהאל הרע שעושה דברים רעים בעולם, ואוהבים את האל הטוב שעושה טוב בעולם.

* ע"פ אמונתו ותורתנו הקדושה: הקב"ה הוא אחד, וממנו יוצא רק טוב וחסד. אלא עפ"י מיעוט הבנתנו נראה שיש גם רע,

   אך מצד האמת המוחלטת- גם הוא טוב. מכיוון שלעיתים כחלק מתהליך של בניין מחודש צריך להרוס את המציאות

  הקודמת, אך הרס זה הוא לצורך תיקון ובניין.

  וכך מתוך הבנה שה' אחד- מבינים שגם הטוב וגם הרע מכוונים לטובה, וכולם באים מאת הקב"ה.

תלמוד, מסכת נידה:

* משל לשני סוחרים שיצאו לעסוק בסחורתם במדינת הים. כשהיו בדרך, אחד מהם נפצע והפסיד את ההפלגה.

  התחיל לחרף ולגדף. לאחר מספר ימים שמע שהספינה טבעה בדרך, והתחיל להודות ולשבח לקב"ה.

  ממדרש זה ניתן ללמוד: שגם תקלה/צרה שיש לאדם- היא לטובתו בסופו של דבר.

מדרש תנחומא:

* הקב"ה מעמיד נסיונות רק למי שמסוגל לעמוד בהם. קיימים כמה סוגים של נסיונות:

  1. כמו עיבוד של פשתן טוב- גורם להשביח ולהעצים את הקיים.

  2. כמו נקישה על כלי חזק- לברר ולהוכיח את החוסן הקיים.

  3. כמו נתינת משא על בהמה המסוגלת לכך- התאמת המשימה הנדרשת לאישיות שיכולה לשאת אותה.

ריה"ל:

* כאשר אדם מתבונן בעולם הטבע, הוא יכול לראות את החכמה והצדק של הבורא.

  ניתן לראות כיצד ברא הקב"ה בהתאמה לכל יצור את צרכיו הייחודיים: לטורפים- איברים המתאימים לכך,

  ולנטרפים- איברים המתאימים לכך [יכולת לברוח].

  כאשר רואים את התמונה הכוללת – גם אם לא ניתן להבין את כל פרטיה – מבינים שהקב"ה יוצר הכל בצדק והכל

  מתוכנן ומחושב כראוי.

* אדם שמסגל לעצמו מבט אמוני כזה על המציאות- יגיע למדרגה שיאמר "גם זו לטובה", הצרות יקלו בעיניו וישמח בחייו.

  אדם כזה יתנחם ואף ישמח, מתוך מחשבה שיש בייסוריו כפרה על חטאים שעשה, ומתוך מחשבה על השכר בעולם הבא.

  כשם שאדם מצדיק את הדין בחייו הפרטיים, כך יעשה לגבי הייסורים הלאומיים והכלליים, ביחס לייסורי הגלות וכדו'.

רמב"ם:

* קיימת השקפה מוטעית אצל ההמון, שמציאות הרע בעולם גדולה ממציאות הטוב בעולם.

  השקפה זו מתבססת על אסונות מחלות וצרות, אשר קורים לבני האדם בעולם.

* סיבת הטעות של ההמון: הם מביטים רק על בני אדם ולא מביטים על עולם הטבע והעולם הרוחני במבט כולל.

  כיוון שע"פ השקפה זו, האדם הוא במרכז, לכן כאשר קורה לאדם מאורע הפוך מרצונו ושאיפותיו- הוא חושב שהכל רע.

* המבט הנכון על המציאות: לראות את הבריאה כולה בשלמותה, ואת הסדר וההתאמה הקיימים בה.

  ולהבין שהאדם הוא חלק קטן מתוך הבריאה כולה, ופחות בהרבה בערכו מהמלאכים הרוחניים.

  מבט זה נותן לאדם פרופורציה נכונה לגבי צרותיו וקשייו, וקל לו יותר להתמודד עימם.

* סוגי הרעות והצרות שקורות לאדם בעולם נחלקות לשלושה סוגים:

  1. פגעים טבעיים- פגעים אלו נדירים ביותר אך הם קיימים בעולם.

    פגעים באדם-פגמים מולדים. פגעים בטבע- שריפות ענק, רעידות אדמה, וכדו'.

    אך עדין רוב מוחלט של עולם הטבע מתפקד בצורה סדירה תקינה וטובה.

  2. פגעים אנושיים: פגעים אלו מצויים מעט יותר מהסוג הראשון.

    סוג זה כולל: רצח, גניבה, מלחמות וכדו'.

  3. פגעים עצמיים: פגעים אלו הם המצויים ביותר.

    רוב בני האדם גורמים היזק לעצמם, בכך שהם צורכים דברים חומריים באופן קיצוני ולא מאוזן.

    היזק זה בא לידי ביטוי בשני היבטים- גופני ונפשי:

    נזקים גופניים- נגרמים מחמת חוסר איזון בתזונה נכונה פעילות גופנית ראויה וכדו'.

    נזקים נפשיים- נגרמים בשני אופנים:

    א] מכיוון שהנפש קשורה לגוף, לכן הנזקים הגופניים משפיעים ישירות על הנפש.

    ב] הנפש מתרגלת למותרות, ומסגלת לעצמה את תכונת ההתאוות התמידית.

    וכך נפש האדם לא יודעת מנוח, ותמיד רודפת להשיג עוד ועוד תאוות חומריות, כבוד וכדו'.

    דרך זו של רדיפה תמידית אחר מותרות- מביאה על האדם צרות רבות בחייו.

הרב סולובייצ'יק:

* מאז ומתמיד, ניסו גדולי הדורות בעם ישראל להבין מדוע יש מקום לרוע בעולם.

* ניתן להתייחס לשאלת הרע והסבל בעולם בשתי גישות:

   1. גישת קיום "גורל".  2. גישת קיום "יעוד".

* גישת קיום "גורל":

  האדם מתייחס לעצמו כאובייקט הקיים בעולם בעל כורחו, ונפעל מהמציאות שסביבו.

  כאשר אדם כזה פוגש רע וסבל בעולם. קיימים שני שלבים לחוויה זו:

     שלב 1: האדם חש בלבול גדול ומרגיש שהגורל מתעלל בו.

• בשלב זה הוא אינו שואל ומנסה לחקור את סיבת הרע, אלא נושא את סבלו בשקט.

    שלב 2: לאחר שלב הזעזוע הנפשי האדם מנסה למצוא הסבר שכלי לתופעת הרוע שאיתה נפגש.

• מתוך בירורו השכלי, הוא מנסה לחפות על הרע, ומשלה את עצמו שאין זה רע בכלל.

* האמונה היהודית שוללת גישה כזו, וסוברת כי הרע קיים בעולם ואין להתכחש לו.

   אמנם, התורה מעידה על העולם שהוא טוב, אך זה נאמר מצד המבט האלוקי-המוחלט, ולא מצד המבט האנושי-החלקי.

   משל: אדם מתבונן על שטיח ארוג ומיוחד, אך הוא מתבונן רק על צידו ולא על שטחו העליון.

           באופן כזה, כמובן לא יוכל האדם לראות את יופיו המיוחד של השטיח.

   נמשל: אדם מתבונן בעולם במבט שטחי וחלקי ולכן רואה את הרע. רק במבט אלוקי שלם ניתן לראות את כל הטוב בעולם.

* גישת קיום "יעוד":

  עפ"י גישת קיום "יעוד"- לאדם יש יכולת שליטה על חייו, ורצון ובחירה חופשיים במהלך חייו.

  הוא פעיל ולא סביל, הופך להיות "נהג קטר", ולא "עוד נוסע ברכבת". בכך הופך האדם "גורל" ל"יעוד", והופך להיות שותף

  של הקב"ה ביצירה ובמעשה בראשית.

  אדם כזה, מכיר ברוע הקיים בעולם, ואינו מתכחש אליו. הוא אינו תוהה על דרכי הקב"ה, אלא תוהה על דרכו שלו- מה

  יעשה כעת, וכיצד יתמודד נכון עם הסבל והרוע עימם נפגש ?

  התשובה שמקבל האדם לשאלת הסבל היא: הייסורים- נועדו לרומם את האדם ולטהר אותו.

  אסור לאדם להשאיר את הייסורים בחללו של עולם, ללא התעלות מוסרית, וללא התקדמות נפשית-רוחנית.

* כאשר הקב"ה משפיע שפע ברכה וטובה על האדם, עליו להכיר טובה לקב"ה, ולהשפיע בעצמו טובה לאחרים: בצדקה,

  במעשי חסד, בתרומה לחברה בכל תחומי החיים, במהלך זה מבטא האדם את השתעבדותו לקב"ה, ואת הכרת הטוב

  אליו.

* לעיתים, אדם שלא מבטא את קשר החיים שלו אל הקב"ה במעשי חסד ובנתינה חיובית, עלול להיפגש עם קשיים וייסורים

  ועל ידם לטהר את עצמו, ולהתחבר לקב"ה בדרך זו.     

משבר הכפירה והחילון

הרב שאול ישראלי:

* הכפירה במציאותו של בורא לעולם, היא למעשה גם כפירה במציאותה של נשמה רוחנית באדם.

* אם אכן מקור העולם הוא חומרי- אזי אין כל הבדל בין האדם לבין יתר היצורים בעולם. גם הוא וגם הם- חומריים בלבד.

* שתי גישות פילוסופיות מרכזיות, שוללות את המוסר של תורת ישראל: גישתו של ניטשה, וגישתו של מרקס.

 - ע"פ שיטתו של ניטשה: האדם פועל מתוך רצון להשתלטות על האחר, כדי לזכות בכבוד.

  את האמונה הישראלית, הדורשת מהאדם עבודה על המידות, מוסריות, חסד וכדו'- הוא רואה כחולשה וניוון.

  - ע"פ שיטתו של מרקס: האדם פועל מתוך רצון לצבור הון כלכלי, ומשאבים חומריים.

  את האמונה הישראלית- הוא מגדיר כ"המצאה של הגזע המנצל", שמטרתה לדכא את שכבות האוכלוסייה המנוצלות.

* עובדת הקמתם של משטרים אירופאיים, הדוגלים בשיטות אנטי מוסריות אלה- מעידה על כך שרגש המוסר נחשב

  בעיניהם כרגש לא מובן ומפריע למהלך הכללי של החיים, לאחר שהכפירה קצצה את שורשיו.

* כאשר מביטים על החיים רק במבט טכני וחומרי- מגיעים לחשיבה של: "אכול ושתה כי מחר נמות", ואז אכן אין מקום

  למוסר ולרגשות שמקורם בעולם בנצח.  

* הכפירה בקרב עם ישראל, היא 'נטע זר', ונגרמה עקב השפעה סביבתית מהאומות שחיינו בתוכן בגלות.

  כפירה זו תחלוף, ככל שתתחזק ההכרה של המהות הלאומית הישראלית האמיתית.

  תהליך השחרור מהזיקה לתרבויות נוכריות, יתבצע בתהליך שקט של שיבה לטבע הישראלי האמיתי, דרך חיים עצמאיים

  בארץ ישראל.

* כשנתבונן בגורמים לכפירה, נוכל להבחין שקיימת השפעה רבה של הרצון.

  כיוון שהאדם רוצה לכפור- לכן הוא מצדיק את "הוכחות" הכפירה.

* הרצון לכפור נובע משלושה גורמים:

א) החיים נראים כביכול יותר נוחים קלים ומהנים, ללא אמונה המחייבת מצוות מעשיות מסוימות. ניתן לתת חופש לתאוות.

ב) יצר הגאווה: עצם ההכרה במציאות כח עליון- אינה נעימה לאדם, כיוון שהיא מחייבת את האדם להיות משועבד אליו.

ג) יצר הקנאה הקיים באדם, גורם לו להקטין כל מה שמעליו, ולכן מעדיף האדם להתכחש למציאות כוח עליון הגדול ממנו.

* גורמים אלו היו קיימים תמיד, אולם בתקופתנו הם התחזקו והתעצמו, כיוון שהאדם חש עצמו בטוח יותר, עקב התפתחות

המדע וסדרי החברה. האדם חש שהוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, ללא מעורבות כוח עליון. 

* רס"ג: מידות מקולקלות, כגון גאווה ועזות, גורמים לאדם להכחיש מציאות חכמה הנעלית ממנו.

* הרב קוק אומר: "...ההבדל בין ישראל לעמים...מתגלה ביותר בצד האמונה". כוונתו: קיים הבדל מהותי בין אמונת ישראל, לבין דתות העמים האחרים. לא ניתן להסיק מטעויות הקיימות בדתות העמים, לגבי אמונת ישראל.

* מתוך הבנת המגבלות האנושיות שהובאו לעיל, ניתן להסיק שאי אפשר להסתמך בסוגיית האמונה: א] על אף מדען - חכם ככל שיהיה- כיוון שגם הוא מוגבל לדעותיו המוקדמות ולנטיותיו ורצונותיו האישיים. ב] על דעת רוב הציבור, כיוון שהם ודאי לא התעמקו בסוגיית האמונה, אלא הולכים אחרי יצריהם הבהמיים הנמוכים.

בסוגיית האמונה, יש ללמוד רק מ"המושלים ביצרם", שהתגברו על יצריהם הנמוכים, והגיעו לבירור שכלי טהור ונכון.

רס"ג: 

* ישנן שמונה סיבות עיקריות לכפירה:

1. עצלנות טבעית הקיימת באדם, לעומת בירור האמת הדורש מאמץ שכלי, והתנהגות מעשית ראויה בעקבותיו.

2. טיפשות הגורמת להתייחס בזלזול וגאווה כלפי הקב"ה.

3. תאוותנות הקיימת באדם לרצות לספק את תאוותיו ויצריו. ע"י הכפירה האדם מתיר לעצמו את תאוותיו.

4. חוסר מוכנות לעיין ולהעמיק בלימודי האמונה.

5. חוצפה וגסות רוח, הגורמות לאדם שלא להבחין בכך שיש בענייני האמונה חוכמה שנשגבה ממנו.

6. אמירה כפרנית משכנעת ששמע האדם מאחד הכופרים, והיא חדרה לליבו והשפיעה עליו.

7. הוכחה אמונית חלשה ששמע האדם מאחד המאמינים, ובעקבותיה חשב שכל ההוכחות האמוניות הן חלשות כאלה.

8. קיים ריב קשה בין האדם לבין אחד המאמינים, שבעקבותיו מגיע האדם לשנוא את א-לוהי המאמין.

על התשובה

         הרב ש"י זוין:

         * ישנן שתי דרכים להתמודדות עם יצר הרע. ניתן להקבילן לשתי דעות המופיעות במשנה, ביחס לנר חנוכה:

           ב"ש – פוחת והולך, ב"ה – מוסיף והולך.

           1) דרך האור: אור הנשמה מאיר וחודר לכל מרחבי אישיותו של האדם, ואור התורה מאיר וחודר לכל מרחבי החיים בעולם.

               כאשר האדם יאיר את נפשו – יתרומם העולם כולו, ויואר באור התורה.

           2) דרך האש: האש מסמלת את ביעור הרע מנפשו של האדם, ומהעולם כולו.

                כאשר יכלה הרוע מן האדם – יכלה גם מהעולם כולו.

          * בית שמאי ובית הלל מסכימים, כי יש צורך בשתי הדרכים ביחד, בעבודת האדם,

            אלא, שהם חלוקים היכן לשים את הדגש העיקרי:

            בית שמאי: אדם צריך לבער את הרע מקרבו, ואז יוכל להאיר את אור התורה בנפשו.

            בית הלל: אדם צריך להאיר את אור התורה בנפשו – ואז ממילא יסור ויתבער הרע מקרבו.

          * בימי החשמונאים – באו לידי ביטוי שני כוחות אלה:

            בתחילה השתמשו בכח האש – לבער את הטומאה היוונית מן הארץ, ע"י מלחמה ממשית ביוונים.

            ובהמשך השתמשו בכח האור – להפיץ את אור התורה בקרב הארץ, ע"י הדלקת נרות המנורה.

          * ב"ש סוברים: עיקר פעולתם של החשמונאים – היא השימוש בכח האש.

            ולכן הדין "פוחת והולך" – כל שהמציאות מתקדמת – יש צורך בפחות שימוש באש.

          * ב"ה סוברים: עיקר פעולתם של החשמונאים – היא השימוש בכח האור.

             ולכן הדין "מוסיף והולך" – ככל שהמציאות מתקדמת – יש צורך ביותר שימוש באור.

הרב סולובייצ'יק:

* כאשר אדם חוזר בתשובה, לאחר מס' שנים בהן היה שרוי בחטא, ניצבת בפניו דילמה:

 כיצד ינהג ביחס לשנים אלו בעברו? האם ימחק אותן מזיכרונו, או שמא לא – מחשש שבכך הוא חותך גם חלקים מאישיותו?

* הרמב"ם בהלכות תשובה, מתאר דרך תשובה, המבטאת לכאורה מחיקה של כל עברו של האדם והתנתקות ממנו:

  "...ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותם המעשים".

  בדרך זו, הלך אברהם אבינו שהצטווה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך...", ובכך, ניתק את כל קשריו אל עברו.

* דרך התשובה בוחר האדם: המשך העבר ובנייה על גביו, או הפסק וניתוק ממנו, תלויה במצבו הרוחני האישי של האדם.

  יש מצבים- בהם אדם יכול להמשיך לבנות על גבי העבר, אולם יש מצבים – בהם אדם חייב לבער את כל הרוע של השנים

  שעברו, ולהתחיל בבנייה חדשה לגמרי.

* ע"פ מידת הדין, וההיגיון האנושי, קשה לקבל מצב שבו נמחקים לאדם כל חטאיו, והקב"ה נותן לו להתחיל מחדש לחלוטין.

  הפילוסופיה המודרנית [ניטשה, קאנט] – אכן טוענת שזה בלתי הגיוני ובלתי אפשרי לחלוטין.

  אך התורה מלמדת אותנו שזה אפשרי, וזו הייתה דרך התשובה של אברהם אבינו.

* בדרך התשובה הראשונה, בה יש הפסק מהעבר- אדם מוחק לחלוטין את שנות החטא, וחוזר לנקודת ההתחלה של חייו.

* בדרך התשובה השנייה, בה יש המשך של העבר, ובנייה על גביו, האדם אינו מוחק ומבער את העבר כולו, אלא מעלה

  ומרומם את הרע. כך הוא מרומם את עברו, מתרומם קרוב יותר אל הקב"ה, ומקבל כוחות חדשים שלא היו עד כה.

* את הכוחות החדשים, והאנרגיה הנפשית החיובית, מקבל בעל התשובה, דווקא מזיכרון החטא.

  הרגשת הבושה על מעשיו השליליים בעבר- מולידה בקרבו רצון עז להתקרב יותר ויותר אל הקב"ה.

* ניתן לראות את כח התשובה אצל ריש לקיש, שהיה בתחילה לומד תורה, הפך להיות ראש השודדים, וכאשר חזר בתשובה

   שלימה – הפך להיות ת"ח גדול, והחברותא של רבי יוחנן. דווקא החטא גרם לו לעלות הרבה יותר ולהגיע למדרגות

   רוחניות, שלא היה בהן קודם לחטא.

* באופן זה, ניתן להבין את אימרתיו של ריש לקיש בנוגע לתשובה על זדונות:

  א) "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות" – כאן מדובר על תשובה באופן הראשון, של ביעור הרע.

       באופן זה, אין צמיחה חדשה אלא רק מחיקת העבר. זוהי תשובה מיראה.

  ב) "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות" – כאן מדובר על תשובה באופן השני, של העלאת הרע.

       באופן זה, האדם מקיים תורה ומצוות יותר בעוז ובעוצמה, מאשר קודם לכן.

       זוהי תשובה מאהבה, שבה התשובה מקבלת את העוצמה והאנרגיה ששימשו לחטא בעבר.

רבי נחמן:

* אדם צריך להרחיק עצמו מעצבות, ולהיות בשמחה, וכאשר האדם מסתכל על עצמו ורואה שהוא מלא בחטאים ועוונות,

  ויצר הרע מנסה להפילו בייאוש- צריך האדם לחפש בעצמו דברים טובים, ולשמוח בהם.

* ע"י כך שאדם מחפש ומוצא בעצמו דברים טובים- זוכה לצאת מכף חובה לכף זכות, ולשוב בתשובה שלימה.