פרק ה'
פרק חמישי – אמונה תרבות ויצירה
הראי"ה קוק, אורות הקודש:
* כשאדם יוצר מתוך עומק רוחני- הוא אינו מושפע מהשפעות חיצוניות, אלא יוצר ע"פ טבע נפשו, בצורה נאמנה לאמת.
* אדם שיש לו נשמה של יוצר- אינו יכול להסתפק בלימוד רגיל, כיוון ששלהבת נשמתו דוחפת לכך- ואסור לו לעוצרה.
הראי"ה קוק, איגרת לבי"ס לאמנות "בצלאל":
* הגאולה בדורנו, מתקדמת לאט לאט. למרות הירידות והעליות- היא תמיד מתקדמת.
* אחד מסימני הגאולה המובהקים, הוא הרצון להקים בי"ס לאמנות בארץ ישראל.
* משל: הילדה שושנה, הייתה חולה בקדחת קשה, במשך תקופה ארוכה מאוד.
לאחר תקופה ארוכה- פקחה לפתע את עיניה וביקשה בלחש:"אמא, אני רוצה את הבובה שלי".
כל בני המשפחה שמחים וצוהלים, גם הצעירים וגם הזקנים, כיוון שהם מבינים שהמשבר הקשה של מחלת הקדחת- חלף.
כעת שושנה מבקשת בובה, בהמשך- תבקש גם דברים נוספים, ותעלה מעלה מעלה.
נמשל: ירושלים, שושנת העמקים, הייתה חולה במחלת הגלות הקשה, במשך תקופה ארוכה ביותר.
לאחר תקופה ארוכה- מבקשת ירושלים ליצור אמנות חדשה. כולנו צריכים לשמוח על בקשה זו, גם הצעירים והזקנים,
מתוך הבנה שהמשבר הקשה של מחלת הגלות- חלף. זהו אחד מסימני הגאולה והתחיה.
כעת מבקשת ירושלים יצירת אומנות, ובהמשך תבקש גם עוד ועוד דברים הנצרכים לחיי האומה.
* רצון זה ליצירת אומנות, בנוסף להיותו אות חיים וישועה, יש בו גם:
א. פתח לפרנסה לאנשים רבים בעם ישראל, שיתפרנסו מתחום זה.
ב.יכולת לפתח את כשרון האומנות והיופי בעם ישראל.
הראי"ה קוק, הקדמה לשיר השירים:
* האומנות (ספרות, ציור, פיסול) – מיועדת כדי לבטא את הרגשות והמושגים הרוחניים הנעלים שבאדם.
אך ביחס לרגשות הנמוכים והתאוות שבאדם- אין להשתמש באומנות כדי לבטאם, אלא להצניעם מהעין.
* הספרות ראויה לתאר את כל העוצמה הקיימת באהבה בין איש לאשתו.
אך עליה להיזהר שלא לנטות לצד החומרי באופן שיפגום בטהרה הטבעית של אהבה זו.
* כשם שעלול להיווצר חיסרון גדול מאוד, אם לא תתאר הספרות, את האהבה בין איש לאשתו,
כך, עלול להיווצר חסרון גדול מאוד, אם לא תתאר הספרות, את האהבה בין הקב"ה לכנסת ישראל.
ולכן השלים שלמה מלך ישראל חסרון זה, בכתיבת "שיר השירים".
* אנשי קודש, שמרגישים את עוצמת האהבה בין ישראל לקב"ה – מבינים באופן נכון את "שיר השירים".
אנשים רדודים, שאינם חשים את עוצמת האהבה בין ישראל לקב"ה – מבינים את "שיר השירים" כשיר אהבה פרטי ונמוך.
* רבי עקיבא, היה מלא באהבת ה', עד כדי כך שכאשר סרקו הרומאים את בשרו ויצאה נשמתו, כשקרא "שמע ישראל",
במילה "אחד", ואמר לתלמידיו שכל חייו רצה לקיים את מצוות קידוש ה' והיה מוכן למסור נפשו על כך.
דווקא הוא, יכול להעיד על "שיר השירים"- שהוא שיר אהבה עמוק וקדוש בין הקב"ה לכנסת ישראל.
* אצל רבי עקיבא, היו 3 אהבות המחוברות זו לזו:
אהבה טבעית לאשתו, אהבה לאומה כולה, ואהבה לקב"ה.
* משל: אנשים נמוכי קומה ולקויי ראיה, מסתובבים סביב שורת האבנים הראשונה של מגדל גבוה.
כאשר הם נדרשים לצייר את אשר הם רואים- הם מציירים רק את השורה הזו. וכאשר מתארים להם את הכוכב הנשקף
מראש המגדל- הם מבינים את התיאור באופן מאוד מצומצם, ע"פ יכולתם המוגבלת.
נמשל: אנשים רדודים, השקועים בתאוות- מביטים על רבי עקיבא, ורואים בו רק רועה פשוט המתאהב בבת אדונו היפה.
רבי עקיבא מתאר את גודלו וקדושתו של שיר השירים- אך הם מבינים את שיר השירים באופן נמוך, ע"פ יכולתם המוגבלת.
אולם, אנשים גדולים בעלי אופק ראיה רחב- יכולים להביט באופן נכון על רבי עקיבא, ועל "שיר השירים".
הרב ויינברג, שו"ת שרידי אש:
* מאז ומתמיד הייתה הדת הישראלית חלק מהחיים, ולא הייתה כל סתירה בין האמונה לבין החיים.
הדת הישראלית לא צמצמה את פעולתה לתחום של בית הכנסת בלבד, אלא התייחסה לכל תחומי החיים: אמנות, מדע,
פוליטיקה, חקלאות, יחסים חברתיים ועוד.
* דת ישראל היא דת אוניברסאלית, מצד אחד- בכך שמתייחסת לעולם מסביבה.
והיא גם דת לאומית, מצד שני- בכך שמתייחסת ליצירה הלאומית המיוחדת של ישראל.
* המצב הבריא והטבעי של עם ישראל, של אחדות החול והקודש- היה קיים בזמן התנאים האמוראים והגאונים.
בזמן הגלות, בעת מסעי הצלב באירופה, מרחב החיים המעשיים של עם ישראל הצטמצם ביותר [גיטאות, איסור עיסוק וכו'].
כאשר נוצר מחנק לחיים הטבעיים- הדבר גרם גם לחולשה רוחנית.
החל להיווצר נתק בין החיים הטבעיים לבין האמונה הדתית.
* במצב של חולי כזה, נוצר צורך להעמיד במרכז האמונה הדתית, את מושגי השכר והעונש (שהם נכונים לכשעצמם, אך
בזמן כזה- נעשה שימוש יתר בהם). דבר זה הביא לדכדוך ולפגיעה גדולה בשמחת החיים הבריאה.
*בתוך הגטו, נוצרו חיים חצויים בין רוחניות לחומריות, בין קודש לחול.
היו אנשים צדיקים וקדושים, שהעסוק בתורה ובמצוותיה- מילא את חייהם בשמחה גדולה.
אך, היו גם אנשים אחרים, שרצו לפעול במרחבי החיים הגשמיים- והדבר נמנע מהם. מצב זה, גרם להם לעצבות ולדיכאון.
* לאחר זמן, חלה מהפכה באירופה שדגלה בחופש הפרט, ושוויון זכויות. לפתע, יכלו יהודים לעסוק בתחומי חיים מעשיים:
רפואה, מדע, משפטים,אמנות ועוד.
אולם, העמדה הרשמית של הדת באותה התקופה, שללה עיסוק בחומריות.
וכך, מצאו עצמם יהודים רבים מורדים במסגרת, ונוטשים את מסורת האבות, כדי לעסוק בתחומי החיים הבוערים בתוכם.
* בתקופת משבר כזה הופיע הרש"ר הירש, והכריז שוב על היסוד הטבעי העתיק של הדת הישראלית: אין תורה ללא חיים,
ואין חיים ללא תורה. הקודש והחול, הרוחניות והגשמיות- משולבים ביחד, בשמחת חיים טבעית ובריאה.
את התורה והמצוות- אין לקיים רק בגלל "יראת העונש", אלא יש לקיימם בעיקר מתוך "יראת הרוממות", מתוך אהבה
וחיבור טבעיים לקב"ה.
